דפים

יום שני, 1 בנובמבר 2010

תובנה שעלתה בעקבות הרשומה הקודמת


לפני שנה וחצי כתבתי "שיר" על חופש לקראת טיול לקטים של 6 ימים, שהיווה למעשה את התחלת ההחל"ת שלקחתי.
כתבתי שם על החופש בהקשר לכך שלראשונה בחיי אני יוצאת ממסגרת כלשהיא (אעתיק עוד מעט את השיר לכאן).
וגם בערב ה 10/10 שהיה למעשה היום האחרון שלי בעבודה, ההרגשה שהציפה אותי זה של חופש, של יציאה לחופשי של יציאה ממסגרת כלשהי, שאני יכולה לעשות ולהחליט כל שעולה על רוחי, לקום וללכת מתי ולאן ולכמה זמן שארצה.

והנה עכשיו אני רואה שהדרך בה בחרתי היא האמ-אמא של המסגרות. עבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים מחייבת מסגרת קבועה וידועה ואני מתחייבת לתקופה של לפחות שנה.

אז כן כשאני חושבת על כך אני רוצה מסגרת ושיגרה. לדעת מה אני הולכת לעשות מחר, מחרתיים, שבוע הבא, עוד חודש ...


ובאמת אם אני מסתכלת על החודש האחרון לא עשיתי בו כמעט כלום מסיבות אלו או אחרות (למרות שבניגוד לעבר - הרגשתי טוב עם חוסר העשייה, אם כי עד רמה מסויימת ואין לי ספק שאני לא רוצה להמשיך כך) 
ברגע שאני צריכה לצקת תוכן לימים (לא יום בודד כזה או אחר) - אני כאילו נתקעת ומהר מאוד גולשת לשיגרה של עצלות וחוסר מעש.

ומשהו לגבי ה "לא עשיתי בו כמעט כלום" - אז זה לא ממש מדוייק,
* כתבתי הרבה (המון במושגים שלי)  כפי שאתם קוראים,
* ציירתי קצת (יותר מתמיד),
* חשבתי המון - אם לדייק אז בעצם ניסיתי להפסיק לחשוב המון ובמקום החשיבה ניסיתי להתבונן פנימה   
  להרגיש (תחושות ורגשות)  ולהיות נוכחת** (לשמוע,להריח,לראות,להרגיש, (פיסית) לטעום). לפעמים עם יותר 
   הצלחה לפעמים עם פחות.
*בחרתי שביל והתחלתי להתכונן ליציאה לדרך.
*הלכתי המון - אני נהנית מההליכה וממעטת לקחת את האוטו מההורים.
*התענגתי על שנת צהרים יום יומית.

בעצם הרגשת חוסר העשייה נובעת בעיקר מכך שאני רוב הזמן בכרמיאל ובבית, שלא יצאתי לטייל, להתנדב בכל מיני מקומות, לבקר חברים. (פעולות שחלקן מעלות בי דימוי של אדם חופשי או שנמצא בחופשה ממקום עבודתו).

נראה לי שאמשיך להרהר בנושא המסגרת והחופש,
למה בחרתי מסלול בו אני מוותרת על החופש (הכוונה כאן לחופש מוחלט בו אני יכולה בכל רגע להחליט ללכת למקום אחר, בלי אחריות, בלי מחוייבות)?
מייד עם הצגת השאלה עולות בי מספר תשובות אך זה יהיה אולי לפעם אחרת.


** להיות נוכחת - מוזר לכתוב על כך, אולי קצת מפחיד כי זה כל כך נדיר עדין שברירי וקצרצר, ואם אספר זה אולי יפסק?
אך היו כמה מקרים בודדים במהלך החודש שבהם הייתי קצת יותר מודעת ונוכחת (רגעים של שקט מחשבתי) בהם למראה של הצימחיה מחלון האטובוס, או עיט שישב על השביל ב"יער" האורנים (גם בזמן נסיעה) או סתם משב של רוח קרירה עם ניחוח יסמין גרמו לשבריר שניה של חסד בו הופיעה לחלוחית בעין והוצפתי בתחושה של אושר ושימחה.

זה קצת הפתיע אותי לראות זאת, שאני רוצה להכנס לאיזו שהיא מסגרת ו"מוותרת" על החופש הזה. אך במחשבה לאחר תגובה של חבר - לא עזבתי את העבודה בגלל הרצון לצאת ממסגרת, אלא מרצון לעשות משהו אחר.
__________________________________________________________

חופש - מאי 2009 טיול צעד ראשון בגן עדן


עצמתי עניים כדי לדמיין את החופש
אני רואה הרבה ירוק צומח וכחול של מים והמון שמים
אני רואה חיות רצות ומקפצות,
וציפורים ופרפרים משתוללים במגרש משחקים אין סופי.

כשאני מנסה לראות את עצמי בתמונה
ולהרגיש את התחושה,
אני רואה אותי דוקא מחוץ לְתמונה
או יותר נכון מחוץ למסגרת ואם לדייק אז ללא מסגרת.

והנה לראשונה בחיי אני כך,
יצאתי זמנית מהמסגרת – תיכף אשוב
ומוזר הדבר שזה לא מרגיש כמו חופש מושלם
אולי כי עוד לא התרגלתי,
אולי בגלל הזמניות וה "תיכף אשוב"
אולי כי אני לא בטוחה שאני מסוגלת ובכלל מרגישה בטוחה במסגרת המוכרת.

וכשאני כותבת את זה, זולגת דימעה מעיניי למראה החיה הכלואה,
שקיבלה חנינה ולטבע הוחזרה,
אך היא מיוזמתה חוזרת לכלוב
כי מפחיד המרחב הענק שיש שם בחוץ.
כי הכלוב מוכר ובטוח.
כי בכלוב היא לא מאויימת.

מנגבת את הדימעה וחוזרת לעצמי
ובאמת אני חושבת שהאזיק האמיתי נמצא בתוכי
והמפתח שלו הוא הביטחון העצמי
והוא גם התשובה למלל הבא שכתבתי לפני זמן מה
עם שינוי קטן בעקבות ההבנה:

"אם לא אשווה אז לא אשפוט אז לא אבקר אז לא ארגיש אשמה
וכל זה יתחיל להתרחש
כשאביט בעצמי ואהב את מה שיש"
הכל נפלא וטוב,
אך את זה אני לא יודעת איך לעשות.

אז עכשיו נשארתי עם השאלה
שכבר שנים אני מחפשת לה תשובה
ובליבי תקווה ואפילו בקשה
שחצי השנה הבאה עלי לטובה תהווה התחלה ושינוי בגישה
ואתחיל בעצמי קצת יותר לבטוח.

ואז ארגיש את החופש בין אם במסגרת ובין אם כנודדת.
כי החופש האמיתי חבוי בתוכי.