דפים

יום שני, 1 בנובמבר 2010

תובנה שעלתה בעקבות הרשומה הקודמת


לפני שנה וחצי כתבתי "שיר" על חופש לקראת טיול לקטים של 6 ימים, שהיווה למעשה את התחלת ההחל"ת שלקחתי.
כתבתי שם על החופש בהקשר לכך שלראשונה בחיי אני יוצאת ממסגרת כלשהיא (אעתיק עוד מעט את השיר לכאן).
וגם בערב ה 10/10 שהיה למעשה היום האחרון שלי בעבודה, ההרגשה שהציפה אותי זה של חופש, של יציאה לחופשי של יציאה ממסגרת כלשהי, שאני יכולה לעשות ולהחליט כל שעולה על רוחי, לקום וללכת מתי ולאן ולכמה זמן שארצה.

והנה עכשיו אני רואה שהדרך בה בחרתי היא האמ-אמא של המסגרות. עבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים מחייבת מסגרת קבועה וידועה ואני מתחייבת לתקופה של לפחות שנה.

אז כן כשאני חושבת על כך אני רוצה מסגרת ושיגרה. לדעת מה אני הולכת לעשות מחר, מחרתיים, שבוע הבא, עוד חודש ...


ובאמת אם אני מסתכלת על החודש האחרון לא עשיתי בו כמעט כלום מסיבות אלו או אחרות (למרות שבניגוד לעבר - הרגשתי טוב עם חוסר העשייה, אם כי עד רמה מסויימת ואין לי ספק שאני לא רוצה להמשיך כך) 
ברגע שאני צריכה לצקת תוכן לימים (לא יום בודד כזה או אחר) - אני כאילו נתקעת ומהר מאוד גולשת לשיגרה של עצלות וחוסר מעש.

ומשהו לגבי ה "לא עשיתי בו כמעט כלום" - אז זה לא ממש מדוייק,
* כתבתי הרבה (המון במושגים שלי)  כפי שאתם קוראים,
* ציירתי קצת (יותר מתמיד),
* חשבתי המון - אם לדייק אז בעצם ניסיתי להפסיק לחשוב המון ובמקום החשיבה ניסיתי להתבונן פנימה   
  להרגיש (תחושות ורגשות)  ולהיות נוכחת** (לשמוע,להריח,לראות,להרגיש, (פיסית) לטעום). לפעמים עם יותר 
   הצלחה לפעמים עם פחות.
*בחרתי שביל והתחלתי להתכונן ליציאה לדרך.
*הלכתי המון - אני נהנית מההליכה וממעטת לקחת את האוטו מההורים.
*התענגתי על שנת צהרים יום יומית.

בעצם הרגשת חוסר העשייה נובעת בעיקר מכך שאני רוב הזמן בכרמיאל ובבית, שלא יצאתי לטייל, להתנדב בכל מיני מקומות, לבקר חברים. (פעולות שחלקן מעלות בי דימוי של אדם חופשי או שנמצא בחופשה ממקום עבודתו).

נראה לי שאמשיך להרהר בנושא המסגרת והחופש,
למה בחרתי מסלול בו אני מוותרת על החופש (הכוונה כאן לחופש מוחלט בו אני יכולה בכל רגע להחליט ללכת למקום אחר, בלי אחריות, בלי מחוייבות)?
מייד עם הצגת השאלה עולות בי מספר תשובות אך זה יהיה אולי לפעם אחרת.


** להיות נוכחת - מוזר לכתוב על כך, אולי קצת מפחיד כי זה כל כך נדיר עדין שברירי וקצרצר, ואם אספר זה אולי יפסק?
אך היו כמה מקרים בודדים במהלך החודש שבהם הייתי קצת יותר מודעת ונוכחת (רגעים של שקט מחשבתי) בהם למראה של הצימחיה מחלון האטובוס, או עיט שישב על השביל ב"יער" האורנים (גם בזמן נסיעה) או סתם משב של רוח קרירה עם ניחוח יסמין גרמו לשבריר שניה של חסד בו הופיעה לחלוחית בעין והוצפתי בתחושה של אושר ושימחה.

זה קצת הפתיע אותי לראות זאת, שאני רוצה להכנס לאיזו שהיא מסגרת ו"מוותרת" על החופש הזה. אך במחשבה לאחר תגובה של חבר - לא עזבתי את העבודה בגלל הרצון לצאת ממסגרת, אלא מרצון לעשות משהו אחר.
__________________________________________________________

חופש - מאי 2009 טיול צעד ראשון בגן עדן


עצמתי עניים כדי לדמיין את החופש
אני רואה הרבה ירוק צומח וכחול של מים והמון שמים
אני רואה חיות רצות ומקפצות,
וציפורים ופרפרים משתוללים במגרש משחקים אין סופי.

כשאני מנסה לראות את עצמי בתמונה
ולהרגיש את התחושה,
אני רואה אותי דוקא מחוץ לְתמונה
או יותר נכון מחוץ למסגרת ואם לדייק אז ללא מסגרת.

והנה לראשונה בחיי אני כך,
יצאתי זמנית מהמסגרת – תיכף אשוב
ומוזר הדבר שזה לא מרגיש כמו חופש מושלם
אולי כי עוד לא התרגלתי,
אולי בגלל הזמניות וה "תיכף אשוב"
אולי כי אני לא בטוחה שאני מסוגלת ובכלל מרגישה בטוחה במסגרת המוכרת.

וכשאני כותבת את זה, זולגת דימעה מעיניי למראה החיה הכלואה,
שקיבלה חנינה ולטבע הוחזרה,
אך היא מיוזמתה חוזרת לכלוב
כי מפחיד המרחב הענק שיש שם בחוץ.
כי הכלוב מוכר ובטוח.
כי בכלוב היא לא מאויימת.

מנגבת את הדימעה וחוזרת לעצמי
ובאמת אני חושבת שהאזיק האמיתי נמצא בתוכי
והמפתח שלו הוא הביטחון העצמי
והוא גם התשובה למלל הבא שכתבתי לפני זמן מה
עם שינוי קטן בעקבות ההבנה:

"אם לא אשווה אז לא אשפוט אז לא אבקר אז לא ארגיש אשמה
וכל זה יתחיל להתרחש
כשאביט בעצמי ואהב את מה שיש"
הכל נפלא וטוב,
אך את זה אני לא יודעת איך לעשות.

אז עכשיו נשארתי עם השאלה
שכבר שנים אני מחפשת לה תשובה
ובליבי תקווה ואפילו בקשה
שחצי השנה הבאה עלי לטובה תהווה התחלה ושינוי בגישה
ואתחיל בעצמי קצת יותר לבטוח.

ואז ארגיש את החופש בין אם במסגרת ובין אם כנודדת.
כי החופש האמיתי חבוי בתוכי.

יום שבת, 30 באוקטובר 2010

יש לי כיוון

עוד מעט עובר חודש מאז שעזבתי ברגשות מעורבים את העבודה.
ולמרות שלא עשיתי הרבה בחודש הזה הזמן טס.

והנה אני שמחה לבשר שבחרתי מבין השבילים שנפרסו בפני:
לימודי ביודינמיק תוך כדי חיים בקמפהיל באנגליה.

בקצרה מה זה קמפהיל למי שלא מכיר ושמע:
קמפהילים אלו קהילות שיתופיות בהם בערך כמחצית מחברי הקהילה הם מבוגרים/ילדים עם קשיי למידה, צרכים מיוחדים ובעיות נפשיות אשר לוקחים חלק פעיל בעשייה המשותפת.
אורך החיים (או הגישה) בקמפהיל מבוסס על הפילוסופיה האנתרופוסופית על פי רודלף שטיינר.
בחלק גדול מהקמפהיילים (לפחות אלו שנמצאים באיזורים כפריים) יש חווה שמספקת את רוב המזון של הקהילה, כאשר החקלאות היא חקלאות אורגנית ביודינמית (חקלאות על הפילוסופיה האנטרופסופית).
דבר נוסף שמשותף לקמפהילים זה המקום והחשיבות של מתנדבים שמצטרפים לחיי הקהילה לתקופה של חצי שנה, שנה או יותר.

שמעתי לראשונה על הקמפהיל (camphill) ממישהי שהכרתי בסדנה לבניית רהיטים מקרטון,
כשסיפרתי לה על הרצון שלי לחוות חיים בחווה, אולי בקהילה ולהעמיק את הידע בחקלאות ובחיים ברי קיימא.
התחושות הראשונות שהתעוררו בי כששמעתי ממנה על הקמפהיל היו שימחה, התלהבות הרגשה שזה משהו שאני רוצה לעשות.

בנתיים דיברתי עם אחיה שהתנדב בקמפהיל באירלנד במשך שנה.  שיחה שהרגשתי שהייתה חשובה.
יש לי נטיה להאדיר, ליפות, לראות במשקפים ורודים את האפשרויות חדשות, להתלהב כשאני שומעת על האפשרות  חדשה שלא הכרתי ולהיות בטוחה שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. השיחה איתו החזירה אותי לקרקע.
שמעתי ממנו על החיים בקמפהיל בו התנדב. זו עבודה קשה פיזית אך גם ואולי בעיקר נפשית.
אך התמורה היא גדולה. נותנים המון אך גם מקבלים המון - לא חומר אלא משהו אחר, נפשי / רוחני /ידע והתנסות כמובן. הוא אמר לי משפט: אם הייתי יודע מראש לקראת מה אני הולך לא הייתי עושה זאת. אך אני לא מצטער לרגע ושמח שלא ידעתי! (הוא מתכוון לחזור לחיות שם כשיסיים את לימודיו. וגם אחותו שביקרה אותו כשהיה שם אמרה לי שהיא רוצה לנסוע ולחיות עם משפחתה בקמפהיל)

ולכן לאחר השיחה איתו הרגשתי כבר פחות ביטחון לגבי רעיון הקמפהיל, המשכתי לחפש ולקרוא קצת חומר על הקהילות אך בשלב מסויים עזבתי את זה קצת בצד, לא לגמרי - מדיי פעם עם המחשבות המעגליות והנסיון להרגיש לאיזה כיון אני רוצה לפנות חזרתי גם לקמפהיל.

כך עברו הימים, כאשר כל פעם אחת מהאפשרויות (של מה אני אעשה כשאעזוב את העבודה) תופסת את מקומה בראש הרשימה וכעבור כמה ימים יורדת מגדולתה.

באחד הימים כשהאפשרות להתנדב בקמפהיל עלתה שוב לראש הרשימה, ונראתה לי לאחר מחשבה כאפשרות טובה ביותר שתאפשר לי לשלב כמה דברים התנסויות ואיכויות שאני רוצה שיהיו בחיי.
חיפשתי שוב מיידע לגבי לימודי חקלאות ביודינמית ומצאתי שיש מסלול של שנתיים התמחות. הלימודים נעשים בעיקר מתוך עשייה והתנסות באחד הקמפהילים שמשתתפים בתוכנית. זה אומר שמצטרפים לאחת הקהילות כאשר מצוותים שם לעבודה בחווה.

יצא שסיפרתי למישהי יקרה על כך. והיא נתנה לי מספר טלפון של חברה שלה שהיתה שנתיים עם משפחתה בקפמהיל.
וכך שוב שוחחתי על כך, שאלתי עוד שאלות, שמעתי עוד חויות, ראיתי תמונות.
גם היא אמרה לי שאם היתה יודעת לקראת מה היא הולכת היא כנראה לא היתה עושה זאת. אך גם היא לא מצטערת לרגע על כך שלא ידעה.
ובכל זאת הפעם ההרגשה שלי בסיום השיחה היתה - לכי על זה. זה כנראה יהיה קשה, אך זה יאפשר לי לגדול, ללמוד, להחשף למשהו אחר לגמרי.

הנה כמה סיבות למה אני רוצה ללכת לכיון הזה:
1. לימוד מסודר של חקלאות ברת קיימא במשך שנתיים כך שחווים את העבודה בכל עונות השנה.
2. התנסות בחיי קהילה.
3. נתינה ועזרה - שמתי לב לאחרונה עד כמה אני רוצה לעזור ולתת (הגעתי גם לאיזו שהיא תובנה לא כל כך
    נעימה או מחמיאה בנוגע לרצון העז הזה לעזור אך אולי אכתוב על זה בהזדמנות אחרת).
4. הזדמנות להחשף וללמוד (על ה)אנטרופוסופיה - חשבתי בעבר (לא בצורה רצינית) ללמוד שנת מבוא.
5. מהמעט שאני יודעת על האנרופוסופיה (ובעצם גם בכל קמפהיל שקראתי עליו זה מוזכר) - יש זיקה מאוד
    גבוהה בחיי היום יום ליצירה ואומנות. (במסגרת האפשרויות שהרגשתי שעומדות בפני חשבתי גם על
    לימודי אומנות כלשהם) ואולי יהיה לי גם זמן ללמוד וליצור.
6. קהילה / חברה  בה חיים ועובדים יחד עם אנשים מוגבלים היא בהכרח חברה המבוססת על עזרה הדדית,
    חברה שמקבלת, תומכת, ומכבדת את האחר והשונה. זו איכות שכל כך חסרה היום בעולם ואני רוצה
    לקבל אותה במינון גבוה.
7. ברור לי שאקבל הרבה מאוד מההתנסות הזו. מעבר לידע שארכוש, משהו שלא ניתן לכימות ולהשוואה.
    שאלתי את אמא קצת על העבודה עם ילדים בעלי פיגור שיכלי, תסמונת דאון, אוטיזם. היא אמרה לי שהיא
   הכי נהנתה לעבוד עם ילדים משותקים - החשיבה היצירתית של "להמציא" כל מיני דרכים כדי לאפשר להם
   מעט עצמאות. שילדים עם תסמונת דאון יודעים לקבל ולהחזיר את האהבה שהם מקבלים. שכל התקדמות
   הכי קטנה היא בעצם כל כך גדולה וכל כך מספקת ומשמחת.
8. יש לי פה הזדמנות לשבור דפוס של הרמת ידיים וויתור כשקשה.
    *זו בעצם הזדמנות שתהיה לי בכל דרך בה אבחר כי תמיד יהיו קשיים.
    ** אני לא בטוחה שזה אכן דפוס התנהגות, כי יש לי גם לא מעט דוגמאות בהם לא הרמתי ידיים אך
       בהרגשה - יש לי דפוס כזה שאני רוצה לשבור ואין לי ספק שיהיו קשיים בדרך הזו איתם אצטרך להמודד.

ובכל זאת, גם רשימת החששות (שתמיד יהיו בכל דרך בה אבחר אם כי חלקן אולי שונות):
* בגדול חוזרת ועולה לי כל הזמן מילה אחת - התמודדות. איך אתמודד עם הקשיים שיעלו?
* כמה קשיים יעלו? ומאיזה סוגים (חברתיים, פיסים, נפשיים).
* כמה סבלנות תהיה לי? לאנשים,לאנשים עם הצרכים המיוחדים, ללימודים?
* האם ארגיש שיש לי מספיק זמן פנוי,זמן לעצמי, ופרטיות?



יום שישי, 15 באוקטובר 2010

צומת דרכים

פתחתי דלת וברגע שעברתי דרכה, נפרסו בפני עשרות שבילים.
ואני עומדת שם  עם תחושה חזקה שאין לי מושג מה אני רוצה. הרגשה של בילבול וחוסר ידיעה.



זיהיתי לאחרונה שני דברים שגורמים או מנציחים את תחושת הבילבול הזו:

1. אני לא מצליחה כרגע שלא לערב את השכל בבחירה.
    והשכל תמיד עוסק איך שהוא בעתיד, ברווח והפסד,בפרנסה. האם אוכל להתפרנס מזה? מה ארוויח אם
    אבחר בדרך הזו או האחרת?
    לעומת הבחירה מהשכל, יש את הבחירה מהלב. וטעמתי כבר את טעמה והוא טעים מרגש ומרגיש נכון.
    ההחלטה של לעזוב את העבודה באה מהלב ומהלב בלבד.השכל צעק שאני עושה טעות, שאם כבר 
    החלטתי לעזוב -אז למה עכשיו? למה למהר, למה לעזוב לפני שיש לי כיון חדש.
    השכל גם קיבל חיזוקים מבחוץ מאנשים יקרים שאני אוהבת ומעריכה.

    ולמרות זאת ועם כל הספקות החששות והפחדים שעלו (ועדיין עולים) יש איזה עוגן – אני מצליחה לעצור   
    ולשאול שאלה אחת "איך אני מרגישה עם ההחלטה הזו?" וההרגשה מגיעה דיי מהר והיא תמיד חיובית,
    אני חשה הקלה, שלווה, התרוממות רוח, התלהבות, אפילו איזו תחושה פיסית שאם אנסה לתאר אותה
    במילים זה יהיה משהו כמו פרח גדול שנמצא במרכז הבטן.
    וכל פעם כשאני שואלת את השאלה הזו (או סתם פתאום מחשבה על הצעד הזה שעשיתי חולפת בראשי) 
    עלי הכותרת העדינים  שלו נפתחים ומדגדגים את פנים הבטן. זו הרגשה טובה, אך כמו בדיגדוג מהר
    מאוד אני מרגישה שדי, שאני לא יכולה להכיל את זה, שזה יותר מידיי טוב. ובאמת ברגע שעלי הכותרת 
    נפתחו הדיגדוג הזה מפסיק עד לפעם הבאה.

   (הבחירה מהלב הקודמת דרך אגב, היתה לצאת לטיול הגדול)

2. אני מרגישה שמשהו מונע ממני לקבל החלטה. יש שם איזה קושי. כשניסיתי לראות מהו הקושי הזה,  
    גיליתי שבחירת דרך אחת מבין כל האפשרויות שעומדות בפני תגרום בכך לויתור על שאר האפשרויות,
    ויתור על היזדמנויות שיקרו בדרך שעליה ויתרתי. זו בעצם תחושה של אובדן, לאבד משהו שטרם הכרתי.
    זה מורגש בעיקר לגבי שתי האפשרויות העיקריות – ניו זילנד או אירופה? אך לא רק.

אז אלו שני הגורמים שזיהיתי לאחרונה. הם מצטרפים לגורם שלישי שידוע לי מזה זמן רב – חוסר הביטחון והביקורתיות הכפיתית שלי. שני "היהלומים" של השכל – אותם הוא דואג למרק בכל הזדמנות…
אך זה ישן, ויש לי כמה כלים להתגבר על כך, לעיתים בייתר הצלחה ולעתים עם פחות הצלחה.

לסיכום, קודם כל אני שמחה שאני רואה את שלושת הגורמים הנ"ל.  ה "גילוי" הזה של שני הגורמים החדשים מוריד קצת את הלחץ, וחוסר האונים שנובעים מתחושת הבילבול הזה וחוסר ההחלטיות.

עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה אני מרגישה שאיזושהיא פעולה חוויתית יכולה לעזור לי להתמקד מחדש ולהרגיש מה אני רוצה.

זהו אני חושבת שעצם העשייה וההנאה מהעשייה תעזור להשקיט קצת את המחשבות המעגליות והסרטת התסריטים. (נותן מענה לגורם הראשון מבין השלושה שזה גם משהו)
אז יאלה קדימה – לעשות!

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

הירהורים לגבי כתיבת הבלוג (או למה להחשף)

עלתה בי השאלה מה המניע לכתיבת בלוג זה? מאיפה הצורך/הרצון (לא ברור לי מה זה יותר צורך או רצון) לחשוף את עצמי כך. כי הרי ברור לי שבשיתוף המחשבות וההתלבטויות אני חושפת יותר מאשר כתיבת חוויות גרידא.
זה יומן מסע. בעיקר מסע נפשי, פנימי אך גם מסע פיזי.
אני כותבת אותו קודם כל בשבילי. גם כדי שאוכל לראות את הדרך שעברתי כשאקרא בו בעוד שנה, שנתיים …

אך גם כדי להוציא, לנסח, לחדד את מה שעובר עלי ואת המחשבות. החידוד הזה מוליך לעיתים לתובנות.
העובדה שזה יומן רשת, אליו אני מתכוונת להזמין קוראים, מוסיפה עוד רבדים:

זו התמודדות מסויימת – מאבק עם המילים על הניסוח שיהיה מדוייק, שיהיה מעניין.
    כשאני כותבת רק לעצמי (יש גם כזה) – זו כתיבה הרבה יותר מבולבלת, אסוציאטיבית, קופצת מדבר  
    לדבר, חוזרת על עצמה שוב ושוב יחד עם המחשבות המעגליות. (ומטעמי עצלות אני לא מתמודדת עם 
    הניסוח, הדיוק והעניין).

* אחת מני דרכים רבות לשמור על קשר. חברים מהעבודה שכבר נפרדתי מהם, משפחה וחברים שאפרד מהם
   עוד מעט ביקשו / יבקשו שאשלח משהו מידיי פעם, ואספר איפה אני ומה אני עושה - זו דרך מצויינת לעשות
   זאת, במקום אחד בו אשתף בחוויותי ומחשבותי ומי שרוצה מוזמן לקרוא ולהגיב.

* זה עונה על רצון (ו/או צורך) להכרה, לקהל (מעיין הצגת יחיד לחרֳדֲת במה) ולקבלת תגובות ממי שקורא 
   אותי. אני זוכרת כמה נהנתי לקרוא את התגובות בבלוג של הטיול הגדול.
   זה כמובן בשביל האגו – השדון שלא יודע שובע ורוצה הכרה ולשמוע שאוהבים אותו ואת מה שהוא עושה.
   אך לעיתים התגובות שמגיעות מחדדות עוד יותר, או מאירות משהו שהיה סמוי מן העין.

*המינון – למי שיקרא את הבלוג (בעיקר אם נרשם לקבלת עדכונים), תגיע כל פעם רשומה יחידה.
  בתדירות משתנה – תלוי בחוויות, במחשבות, ברצון לשתף, בכח להתמודד עם הכתיבה.


  והנה כבר עלתה בי איזו שהיא תובנה תוך כדי כתיבת רשומה זו.
  כשנסעתי לפני שנה וחצי לאוסטרליה והחלטתי לכתוב בלוג, קראתי לו  "הטיול הגדול".
  לבלוג הנוכחי אני מתייחסת כיומן מסע חיים. בחירת מילים שנראת לי פתאום מדוייקת.
  הרי כשנסעתי לאוסטרליה ידעתי שזה טיול, יש תאריך יציאה ותאריך חזרה (היה לי ברור שאני חוזרת 
  לאותם חיים אם כי קיוויתי/ידעתי שאחזור שונה), התייחסתי אליו כאל טיול פסק זמן לאגירת כוחות
  התרעננות וזמן למחשבה.

  ואילו עכשיו זה הרבה יותר מטיול. זו בעצם פנייה חדה במסע החיים. לתקופה מסויימת ההרגשה היתה 
  אפילו של קפיצה ממצוק (בתקופה שלפני עזיבת העבודה). אז נחתתי ועכשיו אני בצומת דרכים של מסעי
  בחיים. ופה אתאר את המסע הזה עד שאמצא את הדרך החדשה שבה ארגיש שוב את חדוות העשייה
  והיצירה.

התחלה חדשה

התחלה חדשה, צורת חיים חדשה, בלוג חדש.
מתכוונת לכתוב כאן את הירהורי ליבי, לספר על החויות שאני חווה, לשתף בהתלבטויות ובהחלטות.
טעימה קטנה מחיי – מקווה שתהיה מתוקה ומפתיעה

ותודה לניב על התמונה המתאימה

פרלינאים של ניב

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

10/10/10


בכל סיום יש התחלה חדשה
ותמיד הפרידה היא קשה
זה הוא הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי מכל הכבישים
זה הזמן זה היום זה הרגע
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים


ותודה ליעקב גלעד על הניסוח המדוייק