דפים

יום שבת, 30 באוקטובר 2010

יש לי כיוון

עוד מעט עובר חודש מאז שעזבתי ברגשות מעורבים את העבודה.
ולמרות שלא עשיתי הרבה בחודש הזה הזמן טס.

והנה אני שמחה לבשר שבחרתי מבין השבילים שנפרסו בפני:
לימודי ביודינמיק תוך כדי חיים בקמפהיל באנגליה.

בקצרה מה זה קמפהיל למי שלא מכיר ושמע:
קמפהילים אלו קהילות שיתופיות בהם בערך כמחצית מחברי הקהילה הם מבוגרים/ילדים עם קשיי למידה, צרכים מיוחדים ובעיות נפשיות אשר לוקחים חלק פעיל בעשייה המשותפת.
אורך החיים (או הגישה) בקמפהיל מבוסס על הפילוסופיה האנתרופוסופית על פי רודלף שטיינר.
בחלק גדול מהקמפהיילים (לפחות אלו שנמצאים באיזורים כפריים) יש חווה שמספקת את רוב המזון של הקהילה, כאשר החקלאות היא חקלאות אורגנית ביודינמית (חקלאות על הפילוסופיה האנטרופסופית).
דבר נוסף שמשותף לקמפהילים זה המקום והחשיבות של מתנדבים שמצטרפים לחיי הקהילה לתקופה של חצי שנה, שנה או יותר.

שמעתי לראשונה על הקמפהיל (camphill) ממישהי שהכרתי בסדנה לבניית רהיטים מקרטון,
כשסיפרתי לה על הרצון שלי לחוות חיים בחווה, אולי בקהילה ולהעמיק את הידע בחקלאות ובחיים ברי קיימא.
התחושות הראשונות שהתעוררו בי כששמעתי ממנה על הקמפהיל היו שימחה, התלהבות הרגשה שזה משהו שאני רוצה לעשות.

בנתיים דיברתי עם אחיה שהתנדב בקמפהיל באירלנד במשך שנה.  שיחה שהרגשתי שהייתה חשובה.
יש לי נטיה להאדיר, ליפות, לראות במשקפים ורודים את האפשרויות חדשות, להתלהב כשאני שומעת על האפשרות  חדשה שלא הכרתי ולהיות בטוחה שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. השיחה איתו החזירה אותי לקרקע.
שמעתי ממנו על החיים בקמפהיל בו התנדב. זו עבודה קשה פיזית אך גם ואולי בעיקר נפשית.
אך התמורה היא גדולה. נותנים המון אך גם מקבלים המון - לא חומר אלא משהו אחר, נפשי / רוחני /ידע והתנסות כמובן. הוא אמר לי משפט: אם הייתי יודע מראש לקראת מה אני הולך לא הייתי עושה זאת. אך אני לא מצטער לרגע ושמח שלא ידעתי! (הוא מתכוון לחזור לחיות שם כשיסיים את לימודיו. וגם אחותו שביקרה אותו כשהיה שם אמרה לי שהיא רוצה לנסוע ולחיות עם משפחתה בקמפהיל)

ולכן לאחר השיחה איתו הרגשתי כבר פחות ביטחון לגבי רעיון הקמפהיל, המשכתי לחפש ולקרוא קצת חומר על הקהילות אך בשלב מסויים עזבתי את זה קצת בצד, לא לגמרי - מדיי פעם עם המחשבות המעגליות והנסיון להרגיש לאיזה כיון אני רוצה לפנות חזרתי גם לקמפהיל.

כך עברו הימים, כאשר כל פעם אחת מהאפשרויות (של מה אני אעשה כשאעזוב את העבודה) תופסת את מקומה בראש הרשימה וכעבור כמה ימים יורדת מגדולתה.

באחד הימים כשהאפשרות להתנדב בקמפהיל עלתה שוב לראש הרשימה, ונראתה לי לאחר מחשבה כאפשרות טובה ביותר שתאפשר לי לשלב כמה דברים התנסויות ואיכויות שאני רוצה שיהיו בחיי.
חיפשתי שוב מיידע לגבי לימודי חקלאות ביודינמית ומצאתי שיש מסלול של שנתיים התמחות. הלימודים נעשים בעיקר מתוך עשייה והתנסות באחד הקמפהילים שמשתתפים בתוכנית. זה אומר שמצטרפים לאחת הקהילות כאשר מצוותים שם לעבודה בחווה.

יצא שסיפרתי למישהי יקרה על כך. והיא נתנה לי מספר טלפון של חברה שלה שהיתה שנתיים עם משפחתה בקפמהיל.
וכך שוב שוחחתי על כך, שאלתי עוד שאלות, שמעתי עוד חויות, ראיתי תמונות.
גם היא אמרה לי שאם היתה יודעת לקראת מה היא הולכת היא כנראה לא היתה עושה זאת. אך גם היא לא מצטערת לרגע על כך שלא ידעה.
ובכל זאת הפעם ההרגשה שלי בסיום השיחה היתה - לכי על זה. זה כנראה יהיה קשה, אך זה יאפשר לי לגדול, ללמוד, להחשף למשהו אחר לגמרי.

הנה כמה סיבות למה אני רוצה ללכת לכיון הזה:
1. לימוד מסודר של חקלאות ברת קיימא במשך שנתיים כך שחווים את העבודה בכל עונות השנה.
2. התנסות בחיי קהילה.
3. נתינה ועזרה - שמתי לב לאחרונה עד כמה אני רוצה לעזור ולתת (הגעתי גם לאיזו שהיא תובנה לא כל כך
    נעימה או מחמיאה בנוגע לרצון העז הזה לעזור אך אולי אכתוב על זה בהזדמנות אחרת).
4. הזדמנות להחשף וללמוד (על ה)אנטרופוסופיה - חשבתי בעבר (לא בצורה רצינית) ללמוד שנת מבוא.
5. מהמעט שאני יודעת על האנרופוסופיה (ובעצם גם בכל קמפהיל שקראתי עליו זה מוזכר) - יש זיקה מאוד
    גבוהה בחיי היום יום ליצירה ואומנות. (במסגרת האפשרויות שהרגשתי שעומדות בפני חשבתי גם על
    לימודי אומנות כלשהם) ואולי יהיה לי גם זמן ללמוד וליצור.
6. קהילה / חברה  בה חיים ועובדים יחד עם אנשים מוגבלים היא בהכרח חברה המבוססת על עזרה הדדית,
    חברה שמקבלת, תומכת, ומכבדת את האחר והשונה. זו איכות שכל כך חסרה היום בעולם ואני רוצה
    לקבל אותה במינון גבוה.
7. ברור לי שאקבל הרבה מאוד מההתנסות הזו. מעבר לידע שארכוש, משהו שלא ניתן לכימות ולהשוואה.
    שאלתי את אמא קצת על העבודה עם ילדים בעלי פיגור שיכלי, תסמונת דאון, אוטיזם. היא אמרה לי שהיא
   הכי נהנתה לעבוד עם ילדים משותקים - החשיבה היצירתית של "להמציא" כל מיני דרכים כדי לאפשר להם
   מעט עצמאות. שילדים עם תסמונת דאון יודעים לקבל ולהחזיר את האהבה שהם מקבלים. שכל התקדמות
   הכי קטנה היא בעצם כל כך גדולה וכל כך מספקת ומשמחת.
8. יש לי פה הזדמנות לשבור דפוס של הרמת ידיים וויתור כשקשה.
    *זו בעצם הזדמנות שתהיה לי בכל דרך בה אבחר כי תמיד יהיו קשיים.
    ** אני לא בטוחה שזה אכן דפוס התנהגות, כי יש לי גם לא מעט דוגמאות בהם לא הרמתי ידיים אך
       בהרגשה - יש לי דפוס כזה שאני רוצה לשבור ואין לי ספק שיהיו קשיים בדרך הזו איתם אצטרך להמודד.

ובכל זאת, גם רשימת החששות (שתמיד יהיו בכל דרך בה אבחר אם כי חלקן אולי שונות):
* בגדול חוזרת ועולה לי כל הזמן מילה אחת - התמודדות. איך אתמודד עם הקשיים שיעלו?
* כמה קשיים יעלו? ומאיזה סוגים (חברתיים, פיסים, נפשיים).
* כמה סבלנות תהיה לי? לאנשים,לאנשים עם הצרכים המיוחדים, ללימודים?
* האם ארגיש שיש לי מספיק זמן פנוי,זמן לעצמי, ופרטיות?



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה